הסכמי המים ישראל ירדן- המנוע האמיתי לשלום/ עודד פורת

  1. מבוא:

עם גידול האוכלוסייה העולמית וצרכיה הרבים בתחילת המאה העשרים ואחת, הולכת וגוברת התחרות על משאבי המים המיועדים לשתייה ולהשקייה. מצב זה ניכר במיוחד במזרח התיכון, בו כמות המים הינה מצומצמת. כתוצאה מכך משחקים המים תפקיד מהותי בתהליכים הפוליטיים והאסטרטגיים ונוטלים חלק בעיצוב ההווה והעתיד של האזור כולו. בכלל זה, תופסת סוגיה זו מקום מרכזי בשיחות השלום שהתקיימו בעבר או מתנהלות בהווה בין מדינות האזור
היריבות על המים ועל המשאבים הטבעיים היוותה מאז ומעולם גורם מתסיס ביחסים הבינלאומיים ואף הגיעה לעיתים לכדי עימותים מזוינים. המים מוכרים ככלי המצדיק מלחמה, כמכשיר המקנה כוח פוליטי וכלכלי, כאמצעי לחץ וכיעד לכיבוש צבאי. יש לציין, כי המזרח התיכון הינו אזור המאופיין במתיחות רבה בכלל וסוגית "המים" הינה בבחינת "הוספת שמן למדורה". המתחים לבשו צורות שונות, החל ממחלוקות על זכות הגישה למאגרי מים וכלה בהתקפות מכוונות בזמן מלחמה על מערכות האספקה שלהם.
המזרח התיכון הינו אזור בו כמות המים הינה דלה ומועטה. כמו כן מערכות היחסים בין מדינות האזור מאופיינות במתיחות צבאית ומדינית תמידית. כתוצאה מכך גדול הפיתוי להשתמש במים כאמצעי פוליטי וכמטרה צבאית. במהלך עבודה זו אתמקד בסוגיית סעיף המים ביחסי ישראל-ירדן והסכם השלום שנחתם ביניהן ביוני 1994. אדון בתמורות שחלו ביחסי ירדן- ישראל לאורך השנים ומקומם של הסכמי המים במסגרת תמורות אלו.

מבנה העבודה הוא סקירה כללית ומתומצתת של יחסי ישראל-ירדן באופן כללי. סקירה מפורטת יותר של מקורות המים המשותפים והשלכותיהם על המדינות השונות. לאחר מכן אתאר את ההסכם המקורי ואעמוד על תמורות שחלו בישומו לאורך השנים. ולבסוף אדון בהשפעתו של גורם המים ביחסי המדינות והשפעתו על בטחון ישראל ביחס לאספקט הירדני.

  1. היחסים בין ירדן לישראל- כללי:

טרום המדינה, התקיימו יחסים ישירים בין עבדאללה , ראש המשפחה ההאשמית שבשנת 1946 מונה למלך מדינת ירדן שאך הוקמה, לבין התנועה הציונית[1]. שיתוף הפעולה המובהק ביותר היה הקמת מפעל החשמל בנהריים ע"י פנחס רוטנברג בשנת 1926.

אך השתלשלות המהלכים במלחמת העצמאות[2] הובילה למלחמה ישירה בין הצדדים ומכאן למצב מלחמתי בין המדינות שמבחינה רשמית הוסר רק עם חתימת הסכמי השלום בשנת 1994. 

יחד עם זאת לאורך כל התקופה הארוכה עד להסכם, היה ערוץ ישיר של הידברות בין הצדדים במקביל לפעילות מלחמתיות, כך לדוג. בשנת 1963, התקיימו שיחות בין חוסיין לישראל בעקבות "הפדרציה המשולשת"[3] , אך הן לא הבשילו לכדי הסכם כלשהו ובעקבות כך נפנה חוסיין לקשר עם מצרים וסוריה ונאלץ להיכנס למלחמת ששת הימים ולהפסיד את שטחי הגדה המערבית וירושלים[4].

לאחר מלחמת ששת הימים התנהלו שיחות ראשוניות להסכם שלום בין הצדדים.[5] זאת במקביל להתנגשויות דמים בבקעת הירדן ששיאן בפעולת כארמה[6].  הדואליות המובהקת הזו התקיימה גם במהלך מבצע "ספטמבר השחור" כשישראל מגייסת כוחות מילואים ומעמידה בכוננות את חיל האויר כנגד הפשיטה המשוריינת הסורית ברמת אירביד ובכך גורמת להסגת הכוחות הסורים בחזרה אל שטחם[7]. הביטוי המובהק ביותר לטיב הקשר הישראלי ירדני בתקופה זו היה באזהרת המלך חוסיין בפני ראש ממשלת ישראל ,גולדה מאיר, על פתיחת מלחמת יום הכיפורים[8].  

האסטרטגיה הירדנית לאחר מלחמת יום הכיפורים גרסה שיש לכונן סוג של פדרציה בה לפלשתינים בגדה המערבי יהיה שלטון עצמי בידיעה ברורה שירדן לא תחזור לשלוט על שטחים אלו באופן ישיר כחלק ממדינתה. השיחות נעצרו עם המהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977 וחודשו כשפרס התמנה לראש ממשלה בשנת 1984 כששיאו של תהליך זה התממש ב"מסמך לונדון" בשנת 1987. אך עם פתיחת האינתיפאדה הראשונה, התגבש קו ירדני שמעביר את יצוג הפלשתינים לאש"ף[9] . עובדה שהוכרזה בשנית ובפומבי בועידת מדריד שכונסה בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה. לפיכך מיד לאחר הסכמי אוסלו שנחתמו בין מדינת ישראל לפלשתינים בשנת 1993, העזה ירדן  סופסוף להעלות את היחסים שלב ולחתום על הסכם שלום רשמי עם ישראל. בשנת 1994 נחתם הסכם שלום. הסכם זה הוא ככל הנראה הפשוט ביותר מבחינתה של ישראל. הן לאור מהות היחסים שהיו קודם לכן בין המדינות, והן לאור ויתורה של ירדן על שטחי יהודה ושומרון לא נותרה כמעט סוגיה טריטוריאלית[10] . לפיכך הסכם השלום בין המדינות שיקף בעיקר אינטרסים משותפים של פיתוח אזורי. נושא המים הינו אינטרס משותף ראשון במעלה בין המדינות. זאת לאור העובדה שמשק המים הירדני הינו משק מים בעל פוטנציאל מים מוגבל ביותר עד כדי כך שבערב החתימה על הסכם השלום, ברבת עמון עיר הבירה הירדנית, היו מים זורמים במשך יום בשבוע בלבד[11].

 

  1. היסטוריה של ההידרו פוליטיקה בין ישראל לירדן:

את מימד ה"מים" ביחסים בין המדינות, או כמו שהוא מכונה הידרו פוליטיקה ניתן לחלק לשתי תקופות היסטוריות טרום החתימה על הסכם השלום ושתיים מאז החתימה הסכם השלום:

התקופה הראשונה, (בערך בשנים 1948–1967 )מאופיינת כ'תקופת העימות והפעילות החד-צדדית'. היחסים בתקופה זו היו בעיקר אנטגוניסטיים, וממוסגרים בסכסוך הערבי-ישראלי.  אם כי יש לציין את תכנית ג'ונסטון[12] והסכמה של ישראל וירדן לתכנית זו. שהובילה אף למפגשים טכניים בלתי רשמיים שמטרתם חלוקת המים באזור הירמוך.[13]

התקופה השנייה מאופיינת בדרך כלל ב'תיאום שקט' (נמשכה בערך בשנים 1967–1994). בעקבות המעבר לשליטה ישראלית בגדה הצפונית של נהר הירמוך וברוב הגדה המערבית של נהר הירדן נדרשה מערכת קשר שונה בין המדינות, ואכן התנהל תיאום אד-הוק בדרגים נמוכים בנושאי מים, וכך נמנעו עימותים בין המדינות.

התקופה השלישית, (1994–2005 ) היתה שונה מקודמותיה, שכן התנהלה במסגרת רשמית של 'תיאום ושיתוף פעולה' בעקבות הסכם השלום שנחתם בין שתי המדינות באוקטובר 1994 .ההסכם כלל בין היתר סעיפים "שהסדירו את כל ענייני המים" בין המדינות.

התקופה הרביעית, החל משנת 2005 נכנסה מדינת ישראל ל"עידן ההתפלה" , תהליך שמוציא את ישראל ממשק מים גרעוני למשק מים יציב. כתוצאה מכך פחתה חשיבותו של אגן הירמוך והירדן למשק המים הישראלי וכנובע מכך ישנה השפעה  על יכולת העברת מים לירדן. ראו הרחבה על תקופה זו בהמשך.

לתהליך זה ישנם גם השפעות על ההידרו פוליטיקה של ישראל עם ירדן שכן הוא מפחית מחשיבות אגן הירמוך והירדן למשק המים הישראלי ומאפשר אספקת מים יציבה לירדן.  

 

  1. סקירת משק המים המשותף לירדן וישראל:

משק המים המשותף לישראל וירדן כולל את מגוון מקורות המים הטבעיים הקיימים: נהר הירמוך והירדן הדרומי, המייצגים את מקור "מי נגר עילי". אקוות הערבה המייצגת את "מי התהום", וים סוף המהווה מקור למי ים מותפלים.

נסקור בקצרה כל אחד מהמקורות והשפעותיו על משק המים הישראלי-ירדני:

נהר הירמוך- נהר שאורכו של כ-70 ק"מ ואגן ההיקוות שלו בגודל של כ-6,800 ק"מ. שפיעתו הממוצעת ה"כתובה בספרים" הינה של כ-475 מלמ"ש. אך לפי נתונים מדעיים משנת 1976 הממוצע השנתי הינו של כ-360 מלמ"ש[14]. מרבית הזרימה בנחל הינה זרימה שטפונית הנוצרת כתוצאה מירידת גשמים שכן מעטים המעיינות הנמצאים לאורך אגן ההיקוות (בניגוד לירדן בו נמצאים מעיינות הדן, מעיין הבניאס ומקורות החצבאני שהינם למעשה מעיינות). לפיכך ניצול מיטבי של המים הינו ע"י יצירת מאגרים שיאגמו את השטפונות מעונת החורף לעונת הקיץ לפני איבודם במורד הנחל אל ים המלח.

מבחינת ירדן, נהר זה הינו ה"חמצן" לתעלת הע'ור[15] שהינה מפעל המים החשוב ביותר בממלכה ומספקת את כלל המים לחקלאות בבקעת הירדן הירדנית בה מגודלים מרבית הגידולים החקלאיים בממלכת ירדן. לעומת זאת ישראל משתמשת במי הירמוך בעיקר לטובת אספקת מים לחקלאות בעמק הירדן ולהגדלת כמות המים בכנרת. לפני ההסכם השימוש היה בכמות של כ-70 מלמ"ש, בעקבות ההסכם ירד השימוש הישראלי לכ-25 מלמ"ש בלבד.

הירדן הדרומי- חלקו הארוך של הירדן היוצא מסכר דגניה עד לים המלח. עקב עצירת המים בסכר דגניה. זרימת המים בקטע זה הינה דלילה ביותר כ-60 מלמ"ש בלבד שרובם מהמוביל המלוח ומי ביוב.[16] בצד הישראלי, מים אלו משמשים בריכות דגים בעמק בית שאן. הירדנים לא שואבים את המים שכן הם באיכות נמוכה ביותר. שימוש אפשרי במים אלו הינו רק בהתפלת המים.[17]

אקוות הערבה- כל מרחב הערבה הינה חלק מ"בקע ים המלח" והשטח הגיאוגרפי הינו השטח הכלוא בין דרום ים המלח לים סוף. שטח מחולק לשתי אקוות. אקווה דרומית, המתנקזת לכיוון ים סוף  ואקווה צפונית, המתנקזת לכיוון ים המלח. פוטנציאל אגירת מי התהום נוצר כתוצאה משכבת קרקע הבנויה ממסלע קונגלונמרט מתצורת חצבה המאפשר חלחול מי תהום. פוטנציאל המים נובע הן מחלחול של אקוות הנגב הגבוהות והן מגשם היורד בהרי הנגב ובהרי ירדן בממוצע רב שנתי של כ-250 מ"מ. עובדות אלו יוצרות אקוות מי תהום שפוטנציאל המים שלה הינו של כ-40 מלמ"ש. באקווה הצפונית של כ-28 מלמ"ש ובדרומית של כ-12 מלמ"ש[18]. את המים באקוות ניתן להפיק בעזרת מתקני קידוח.

ים סוף- מדובר כמובן על מי-ים שהיכולת היחידה להשתמש בהם היא ע"י מתקן התפלת מי-ים. לירדן מגע עם הים בעיר הנמל עקבה, המרוחקת מאוד מריכוז האוכלוסיה הירדני הנמצא ברובו בצפון המדינה במרחק של כ-300 ק"מ לערך עם הפרש גבהים של למעלה מ-1000 מטרים, עובדה ההופכת את אספקת המים ליקרה ביותר. העיר אילת הישראלית מרחקה מריכוז האוכלוסיה זהה אך בערבה הישראלית הן הצפונית והן הדרומית מתקיימת חקלאות מתקדמת שאחראית לגידול של כ-60% מהירקות הטריים המיוצאים מישראל. עובדה המצריכה כמויות גדולות של מים לשימושים חקלאיים שונים בעלות כלכלית נמוכה ככל הניתן.

  1. הסכם השלום- סעיף המים:

כפי שניתן להתרשם מהסקירה לעיל. ירדן היתה ערב ההסכם במצב מים חמור. עובדה שהיוותה כמובן איום על הסדר הפנימי בתוך הממלכה הירדנית[19], אם כי האיום לא היה  באופן מידי. מצד מדינת ישראל הרי שהיא היתה במצב הקבוע של אוברדראפט במשק המים אך לא ברמת מי השתיה אלא ברמת משק המים הכללי.[20] לאור זאת נסקור את עיקרי הפרטים בסוגיית המים בהסכם השלום שנכתבו בסעיף 6 ובנספח נלווה II.[21]

  1. עם חתימת ההסכם ירדן מקבלת כמויות מים גדולות מאגן ירמוך-ירדן בשני אופנים. הראשון, הפחתת שאיבה של מי הירמוך מצד ישראל בהתאם לעונות השנה[22]. הפחתה זו עלתה למשק המים הישראלי בכ-36 מלמ"ש.
  2. נוסף על כך מקבלת ירדן באופן ישיר 29  מלמ"ש חלקם מ"מעלה סכר דגניה" כלומר מהכנרת או מהירדן הצפוני וחלקם ממים מותפלים בירדן הדרומי. כיוון שבעת חתימת ההסכם לא היה מתקן להתפלת המים, הרי שהמים הללו ינתנו אף הם מהכנרת.
  3. בערבה, ישראל תוכל להמשיך ולנצל 14 בארות של מי תהום בערבה (כ­ 7 מלמ"ק לשנה), שהועברו לריבונות ירדן בעקבות הסכם השלום עם ירדן והתוויית הגבול בערבה. סימונו המוסכם והסופי של הגבול הותיר בארות אלו, שבהם השתמשו ישובי הערבה מחוץ לתחומי ישראל, אבל על פי ההסכם יכולה ישראל להמשיך ולהשתמש במים אלו ואף להגדיל את השאיבה ל 10 -מלמ"ק לשנה.

פיתוח מקורות מים נוספים:

  1. ירדן וישראל ינסו לפתח עוד 50 מלמ"ש באיכות מי שתיה לטובת ירדן.
  2. ירדן וישראל יפתחו מאגרים בנק' שונות במורד הירמוך והירדן על מנת לקלוט ולנצל את שטפונות החורף לטובת משק המים בקיץ. מרבית המאגרים יופנו לטובת משק המים הירדני ורק כ-3 מלמ"ש יופנה לטובת משק המים הישראלי.

 על כל הנאמר לעיל יש להוסיף שמשק המים במקורות המים המשותפים ינוהל מתוך התחשבות מוחלטת בצרכיו של האחר הן בהיבט איכות המים המסופקת על ידי כל צד שצריכה להיות זהה לאספקה הניתנת עבור משק המים של אותו הצד. הן בהיבט מניעת הזרמת שפכים ופסולת שיפגעו באיכות המים במקורות המשותפים, והן בהיבט של ניהול עתודות המים בראיה רב שנתית.

לטובת הניהול המשותף מונתה ועדת מים מקצועית משותפת בה חברים שלושה נציגים מכל מדינה והיא כפופה לדרג המדיני. תכלית הועדה לנהל את משק המים המשותף מתוך ראיה מקצועית ארוכת טווח שאינה כפופה לאינטרסים צרים של כל אחת מהמדינות.

 

לסיכום פרק זה ניתן לראות כיצד בהסכמי חלוקת המים ישנו משקל רב לקבלת מים ע"י הירדנים באזור צפון המדינה מאגן הכנרת-ירדן-ירמוך. לעומת התחשבות של הירדנים בהשארת מצב הסטטוס קוו במים בערבה עבור החקלאות הישראלית שם ואפילו מאפשרת פיתוח של אזור זה שמבחינה ירדנית אינו משמעותי כל עיקר. כפי שנראה להלן, עיקרון האינטרסים הזה ישמר גם בפרויקטים עתידיים.

  1. תמורות לאורך השנים מאז ההסכם

ההסכם שנחתם בשנת 1994 טומן כבר בתוכו שינויים ותמורות הן בהיבט מקורות המים והן בהיבט הסעיף המחייב פיתוח של כמויות מים נוספות עבור משק המים הירדני.

נסקור שלוש נק' ציון משמעותיות בשינויים ובתמורות שחלו בהסכם.  

הראשונה, הגדלת כמויות המים מהכנרת אל משק המים הירדני בשנת 1997- בעקבות בקשה אישית של חוסיין מלך ירדן מבנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל דאז הגדילה ישראל את אספקת המים מהכנרת בכ-25 מלמ"ש נוספים. העיתוי הירדני וההסכמה הישראלית לא היו מקריים. ב-25 בספטמבר 1997 ניסתה ישראל להתנקש בחייו של חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס, בירדן. סוכני המוסד נתפסו לאחר נסיון ההתנקשות בידי הירדנים. כתוצאה מהפגיעה בריבונות ירדן, יחסי ישראל-ירדן ספגו מהלומה אדירה. במצב שכזה, ההסכמה הישראלית לצורך של ירדן להוכיח לעם הירדני את היתרון שביחסים עם ישראל בדמות הגדלת כמות המים, היה מתבקש וכמובן שסייע לשיקום היחסים.[23] ההגדלה היתה אמורה להיות לזמן מוגבל ואכן בעקבות חורף 1999 שהיה שחון במיוחד ובו נאגמו רק כ-40% מים מהממוצע הרב שנתי באגן הכנרת קוצצה כמות אספקת המים לירדן. דבר שהוביל למתיחות רבה ביחסים בין המדינות.[24]

נקודת הציון השניה היא פרויקט מובל השלום, שהחל להתפתח בשנת 2005 ולו השלכות רוחב אדירות מימדים על יחסי ישראל ירדן והרשות הפלשתינית. הפרויקט הינו פרויקט שאפתני בסדר גודל עצום[25].  הפרויקט אמור לטפל בשני תחומים מרכזיים: הראשון, העברת מים מותפלים לרבת עמון, בה כפי שסקרנו לעיל, נמצאת מרבית אוכלוסית ירדן . התחום השני, מניעת נסיגת מפלס ים המלח, זאת על ידי הזרמת מי ים סוף אל עבר ים המלח כפיצוי על הפחתת כניסת מים מהירדן בעקבות השימוש המוגבר במעלה הזרם ע"י ישראל וירדן. הפרויקט מציף התנגדויות רבות בעיקר מגורמי איכות סביבה [26]. כמו כן מטבע סדר הגודל של הפרויקט תהליך ישומו צפוי להיות ארוך ולכן נכון לכרגע עוד לא החלו בתהליך של ישום פיסי ופרויקט זה כרגע הינו בעיקר הצהרת עקרונות ועקרון תכנוני לכל פרויקט אחר.

נקודת הציון השלישית, הינה הסכם קניית 50 מלמ"ש מי ים מותפלים מים סוף ע"י ישראל בתמורה לקניית מים בהיקף זהה מהכנרת  ע"י ירדן. ההסכם שנחתם בפברואר 2015, הינו הסכם עתידי שנכון לכעת עדיין אינו ממומש, אבל חשיבותו היא כפולה. ראשית, חיזוק היחסים בין המדינות ע"ב קשרי מים כלכליים בהם כל צד מקבל ונותן דברים מהותיים שהצד השני מעוניין בהם. מהצד הירדני, שימוש במי ים סוף באופן מסיבי אינו כלכלי כפי שהזכרנו לעיל בעבודה זו. ישראל מצידה צריכה מים עבור החקלאות המפותחת בערבה. כמו כן ברקע הכללי, השימוש הגובר בהתפלת מי הים התיכון במשק המים הישראלי הפחית את התרומה ההכרחית של מי אגן הכנרת והירדן למשק המים הכללי[27]. על כן עיסקה זו הינה "WIN WIN" קלאסית בין שתי המדינות.

  1. סיכום: תרומת ההסכמים וישומם לבטחון הלאומי:

המונח הידרו פוליטיקה הינו מונח חדש יחסית אך הוא נכנס בסערה אל עולם היחסים הבינלאומיים ועתיד לשנות את סוג השיח בין מדינות שונות שכן המחסור הגובר בעולם במים, יכניס את המשאב הזה כמרכיב מרכזי בניתוח העצמה המדינית במדינות רבות[28]  

בהסכם המים של ישראל וירדן ניתן לראות כיצד הם משמשים כמטבע ביחסים בין המדינות

זאת לאור הצורך הקריטי של הירדנים במי שתיה כחלק מתנאי ליציבות שלטונם[29] ועל כן הוא מהווה גורם משמעותי ביצוב היחסים בין המדינות שכן ההישענות של הירדנים על מקורות מים ישראליים הינה קריטית, לאור זאת משתמשת ישראל במים כמשאב מרכזי ביחסים בין המדינות ולכן הוא מהווה גם משאב בטחוני חיוני שכן זהו המטבע המרכזי אותו מקבלת ישראל מירדן. הן שקט בטחוני בגבול הארוך ביותר שיש לישראל עם מדינה כלשהי והן שת"פ מודיעיני בטחוני.

ניתן לראות את השימוש במשאב המים כמרכיב יצוב ביחסים בשני מצבים מרכזיים:

הראשון, כאשר ישנם תמורות שונות המערערות על הסכם השלום והיחסים התקינים בין המדינות, כדוגמת נסיון ההתנקשות בחאלד משעל.

השני, לחיזוק הקשרים כך כאשר צריכים פתרון להגדלת אספקת המים ונשקלות חלופות, נלקחת בחשבון גם האפשרות לרכישת מים מהמדינה השכנה כחלק מחיזוק הקשרים, כך ניתן להבין את טיב הסכם רכישת המים ממתקן ההתפלה הירדני בעקבה לטובת משק המים של הערבה הישראלית[30].

 

ביבליוגרפיה:

  • אבירם ר', כץ ד', שמואלי ד', "התפלה כמחוללת שינוי בהידרו-פוליטיקה", אופקים בגיאוגרפיה (88), 2016, עמ' 151-152
  • אחיטוב, נ' ,"האם המחסור במים הוא המפתח לשלום בין ישראל לשכנותיה", הארץ, 27.11.14
  • גבירצמן, ח' "משאבי המים בישראל", ירושלים, 2002
  • דן, א', "אמירות עבר הירדן 1921-1946" בתוך "המאנדאט והבית הלאומי", (היסטוריה של ארץ ישראל), יד בן צבי, ירושלים, עמ' 322-324
  • זעירא א', מלחמת יום הכיפורים מיתוס מול מציאות, תל אביב, 1993, עמ' 126
  • סופר, א', "המאבק על המים במזרח התיכון", תל אביב, 2006
  • קלאוט, נ' ,"מים ושלום- מים ומלחמה ביחסי ישראל ירדן" בתוך: מים והשקיה, (גיליון 394) ,אוגוסט 1999, עמ' 3-13
  • קלאוט, נ' "מעט מים ושותפים רבים" בתוך: מים והשקיה, (גיליון 410) ,דצמבר 2000, עמ' 15-28
  • שמיר, ש' , "עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן", תל אביב, 2012
  • שפירא י', "הסכם קניית מים בין ישראל לירדן", אתר גל"צ 26.2.15
 

[1] להרחבה: דן, א', "אמירות עבר הירדן 1921-1946" בתוך "המאנדאט והבית הלאומי", (היסטוריה של ארץ ישראל), יד בן צבי, ירושלים, עמ' 322-324

[2] שמיר, ש' "עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן", תל אביב, 2012, עמ' 22-23

[3] ברית בין סוריה- מצרים ועירק בהנהגתו של נאצר. ברית שאיימה גם על ירדן כמו גם על ישראל כמובן.

[4] שם, עמ' 29-30

[5] שם, עמ' 30-32

[6] פשיטה משורינת ישראלית כנגד בסיס צבאי של ירדן בשנת 1968.

[7] שם, עמ' 33

[8]  זעירא א', מלחמת יום הכיפורים מיתוס מול מציאות, תל אביב, 1993, עמ' 126

[9] שמיר, ש', שם,עמ' 42-44

[10] למעט תביעה טריטוריאלית באזור הערבה שנפתרה בעזרת חילופי שטחים במרחב הערבה והחכרתם לישראל למשך 25 שנים.

[11] קליאוט, נ' ,"מים ושלום- מים ומלחמה ביחסי ישראל ירדן" בתוך: מים והשקיה, (גיליון 394) ,אוגוסט 1999 , עמודים 3­-13

[12] תוכנית שהגה שגרירו המיוחד של נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואראריק ג'ונסטון, בשנות החמישים, במטרה לתווך בין ישראל לשכנותיה(סוריהירדן ולבנון) בנושא חלוקת מי הירדן. ג'ונסטון פרסם את מסקנותיו באוקטובר 1955. עיקרי התוכנית נסובו בעיקר סביב אגן הירמוך וחלוקה של המים בין ירדן לישראל. התוכנית התקבלה על ידי ישראל וירדן, אך נדחתה על ידי הליגה הערבית בעקבות חשש סורי שקבלתהּ עשויה להתפרש כהכרה בישראל. למרות הדחייה, תוכנית ג`ונסטון הפכה לבסיס הסתמכות לגבי חלוקה צודקת של המים.

[13] קליאוט, נ', שם, עמ' 6

[14] קלאוט, נ' "מעט מים ושותפים רבים" בתוך: מים והשקיה, (גיליון 410) ,דצמבר 2000 ,עמודים 15­-28.

[15] תעלת הע'ור המזרחי, או תעלת עבדאללה, המובילה מים מן הירמוך להשקיית הבקעה ממזרח לירדן. מפעל זה הוקם על ידי ממלכת ירדן בשנים 1966-1958. במעלה הירמוך הוקם סכר הטיה, ונחפרה מנהרה באורך 900 מ' ובקוטר 3 מ' המוציאה את המים מערוץ הירמוך לתעלה. עד 1963 נחפרה תעלה באורך 50 ק"מ. ב - 1966 היא הוארכה ב - 20 ק"מ נוספים. מידותיה ושיטת הפעולה של תעלת הע'ור דומות מאוד לאלה של מוביל המים הארצי. בתחילה השקו רק בכוח הכבידה, אולם בשנים האחרונות התפתחו מאוד שיטות השאיבה והצנרת. בשנות ה - 70 הוארכה התעלה עוד והיא מגיעה כמעט עד ים המלח. אורכה הכולל 125 ק"מ ומשקים באמצעותה כ - 400,000-300,000 דונם בבקעה ממזרח לירדן. בתעלה זורמים כ – 130 מיליון מ"ק מים בשנה.

[16] קלאוט, נ', שם עמ' 25

[17] לא התפלת מי ים, אלא התפלת מי ביוב ומים מליחים של המוביל המלוח.

[18] גבירצמן, ח' "משאבי המים בישראל", ירושלים, 2002 עמ' 149-153

[19] סופר, א', "המאבק על המים במזרח התיכון", תל אביב, 2006 עמ' 171

[20] גבירצמן, ח', שם, עמ' 241

[21] פרטי ההסכם המפורטים בעבודה זו נלקחו מציטוט ההסכם המופיע ב 21.10.94 Jordan Times

 

 

[22] בהסכם יש התיחסות לעונות השנה קיץ וחורף בהיבטי השימושים השונים.

[23] זו לא היתה המחווה היחידה. היותר משמעתית ומוכרת היא כמובן שחרורו של אחמד יאסין, מנהיג חמאס מהכלא הישראלי. וכמו כן החדרת נסיוב נוגד לחומר שהוזרק לחאלד משעל. כל זאת בתמורה לשחרורם של לוחמי המוסד מהכלא הירדני.

[24] קליאוט, נ' ,"מים ושלום- מים ומלחמה ביחסי ישראל ירדן" בתוך: מים והשקיה, (גיליון 394) ,אוגוסט 1999 , עמוד 12

[25] אומדן עלות כלכלית כ-11 מיליארד דולר ע"פ אומדן הבנק העולמי. המקור לסכום: ד"ר דורון מרקל, נציג ישראל בפרויקט שסקירתו פורסמה באתר רשות המים.

[26] לדוג. מכון ירושלים למחקר ישראל, דו"ח שינויים במאזן המים כאמצעי להתמודדות עם בעיות ים המלח, ירושלים, 2011

[27] אבירם ר', כץ ד', שמואלי ד', "התפלה כמחוללת שינוי בהידרו-פוליטיקה", אופקים בגיאוגרפיה (88), 2016, עמ' 151-152

[28] אחיטוב, נ' ,"האם המחסור במים הוא המפתח לשלום בין ישראל לשכנותיה", הארץ, 27.11.14

[29] שם

[30] שפירא י', "הסכם קניית מים בין ישראל לירדן", אתר גל"צ 26.2.15


accessibility